מכתב אישי למגרת הרגש
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבָּא, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁנִּכְתָּבִים כָּעֵת מוּאָרִים וְעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.
הַיּוֹם, אַבָּא, עָמַדְתִּי בְּמַצָּב שֶׁאָפְסוּ רִגְשׁוֹתַי, וְהָיִיתִי צְרִיכָה לוֹמַר, אַבָּא, שֶׁאֲנִי בִּתְּךָ, כְּדֵי לְהֵרָגַע.
הִזְכַּרְתִּי לְעַצְמִי הַיּוֹם: אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּצְרִיכָה בִּתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ לָדַעַת לְהִתְנַהֵג בְּהֶתְאֵם. כֵּן, אַבָּא, כְּלָלֵי מַלְכוּתְךָ, מַלְכוּת כָּל הָעוֹלָמִים.
אָז אָמַרְתִּי, אַבָּא, שֶׁיּוֹתֵר אֲנִי לֹא אֶצְעַק כְּמוֹ שֶׁצָּעַקְתִּי וְהָיִיתִי מַפְחִידָה בְּצַעֲקוֹתַי אֶת כָּל הַשּׁוֹמְרִים, עַד שֶׁהֵם הִתְרַגְּלוּ, הַשּׁוֹמְרִים, שֶׁאֵלּוּ זַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְיָדְעוּ לוֹמַר: הִיא פָּתְחָה אֶת מְגֵרַת הָרֶגֶשׁ מֵעֶבֶר לַמֻּתָּר.
אָז הַיּוֹם אֲנִי מוֹדָה לְךָ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, שֶׁאַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאַרְמוֹן הֵיכַל קְדֻשָּׁתְךָ.
אָז הֲרֵינִי מִתְוַדָּה לְפָנֶיךָ שֶׁבָּאוּ אֵלַי הַיּוֹם מַגְדִּילֵי עָקֵב, וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אֲנִי אַגִּיד אֶתְכֶם לְאַבָּא. וְהַיּוֹם לָמַדְתִּי לִכְתֹּב עַל רֶגֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לִי וְהוּא מַכְאִיב אֶל מְגֵרַת הָרְגָשׁוֹת: זֶה שַׁיָּךְ לְאַבָּא.
וְזֶה בְּוַדַּאי מֵקֵל עַל הַשְּׂרֵפָה, עַל הָאֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכִי, כִּי הַכַּעַס זֶה אֵשׁ בִּשְׂדֵה הַקּוֹצִים, וְקוֹצִים זֶה אִי-מַצְפּוּנָם שֶׁל עוֹבְרֵי אֹרַח בְּדַרְכִּי.
אַבָּא, יֵשׁ לִי הֲקַלָּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת זֶה הַמִכְתָּב, וְלָמַדְתִּי: שֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת אֶל הֵיכַל קְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אֲנִי מוֹסֶרֶת בִּידֵי הַשּׁוֹמְרִים תְּפִלָּה פְּשׁוּטָה: נִשְׁמַת כָּל חַי תְּהַלֵּל אֶת שִׁמְךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. וְאַתָּה רוֹאֶה, אַבָּא, שֶׁבִּכְתִיבָתִי זוֹ הַכֹּל אֱמֶת לְפָנֶיךָ, בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, אַבָּא. אָז הַיּוֹם אֲנִי מִתְוַדָּה שֶׁעָמַדְתִּי לִפְנֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא נָתַתִּי לְאוֹתָם הָרְגָשׁוֹת לָבוֹא וְלִשְׂרֹף. אֶת מָה לִשְׂרֹף, אַבָּא? אָמַרְתִּי, אֶת אִי-הַדִּיּוּק בְּמַעֲשַׂי. וְאָמַרְתִּי: הַיּוֹם אֲנִי מְתַקֶּנֶת. הֵיכָן שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ – יֵשׁ מַיִם שֶׁזֶּה בְּחִינַת תּוֹרָה.
וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת, אַבָּא, שֶׁבְּזֶה הָאַרְמוֹן אֱמוּנָתִי בְּךָ לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
אָז מַדּוּעַ אֲנִי בּוֹכָה כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת אֵלּוּ הַמִּלִּים? כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא, שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁאָנוּ מְתַקְּנִים יֵשׁ תְּחוּשָׁה שֶׁאָנוּ לְבַד, גַּם בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת שֶׁל אֵלּוּ שֶׁאָנוּ אוֹהֲבִים. כִּי אֵלּוּ שֶׁאוֹהֲבִים, קָשֶׁה לָהֶם לְהָבִין אֶת מָה שֶׁאָנִי בֶּאֱמֶת עוֹבֶרֶת, אָז מִיָּד עוֹלָה בִּי הַתְּחוּשָׁה: אַתְּ לְבַד, מִמֵּילָא לֹא יָבִינוּ אוֹתָךְ.
אָז הַיּוֹם לָמַדְתִּי לִכְתֹּב אֶל מְגֵרַת הָרֶגֶשׁ, וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי: בַּשִּׁעוּר הַבָּא אַתְּ תִּכְתְּבִי מִכְתָּב לִמְגֵרַת הַשֶּׂכֶל. בִּמְגֵרַת הַשֶּׂכֶל יֵשׁ מְחִיצוֹת, מְחִיצוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ מִפְעָל שֶׁמְּיַצֵּר וּמְיַצֵּר וְאֵין בּוֹ כְּלוּם. כִּי לִפְעָמִים הַמַּחֲשָׁבוֹת, כֵּן, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹצְרוֹת מְצִיאוּת רַק אִם נַאֲמִין בָּהֶן בֶּאֱמֶת.
אֲנִי מְסַיֶּמֶת אֶת מִכְתָּבִי זֶה שֶׁאֲנִי עֲיֵפָה, וּמַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי אֶהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת, וּמַבְטִיחָה, אַבָּא, לִשְׁמֹר עַל מְגֵרַת הָרֶגֶשׁ, כִּי הֵבַנְתִּי מִדִּבְרֵי הַצַּדִּיק שֶׁבִּמְגֵרָה זוֹ יֵשׁ דִּבְרֵי תּוֹרָה גְּנוּזִים עֶלְיוֹנִים.
אָז נָתַתִּי שֵׁם חָדָשׁ לַמְּגֵרָה שֶׁלִּי, שֶׁיִּהְיֶה לִי קַל לְהִתְרַגֵּל לַשִּׁנּוּי שֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת, כִּי הַמִּלָּה רֶגֶשׁ יוֹצֶרֶת אֶצְלִי פַּחַד: אֵיךְ תָּגִיבִי? שֶׁלֹּא תִּפְּלִי! מָה יִקְרֶה?
אָז הֵכַנְתִּי, אַבָּא, פֶּתֶק עִם שֵׁם חָדָשׁ לַמְּגֵרָה, וְקָרָאתִי לַמְּגֵרָה: הַנִּגּוּן שֶׁבִּי, כִּי כָּל הָרְגָשׁוֹת זֶה נִגּוּנִים שֶׁאֲנִי אֶהֱפֹךְ אוֹתָם לְשִׂמְחָה, וְאָז יַגִּידוּ: יֵשׁ עוֹבֶרֶת אֹרַח שֶׁמְּנַגֶּנֶת נִגּוּנִים נִפְלָאִים, אַךְ אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתָם הַנִּגּוּנִים הֵם נִכְתְּבוּ מִתָּוִים שֶׁל כְּאֵב, בֶּכִי, גַּעְגּוּעִים, לְבַד וְ"אוֹי".
יָצָאתִי לְנַגֵּן נִגּוּן פָּשׁוּט לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קעד'
