עַד הַיּוֹם הֵבַנְתִּי שֶׁלְּנַהֵל נָכוֹן אֶת חַיַּי בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה מְדֻיֶּקֶת וְאֶפְשָׁרִית נִקְרָא לְתַחֵם, לְהַכְנִיס דְּבָרִים אֶל תּוֹךְ מִסְגֶּרֶת. מָה שֶׁמִּחוּץ לַמִּסְגֶּרֶת, כָּךְ אָמַרְתִּי, זֶה לֹא בָּאַחֲרָיוּת שֶׁלִּי. יֵשׁ מִסְגֶּרֶת פְּנִימִית וּמִסְגֶּרֶת חִיצוֹנִית. אָסוּר לִי לָקַחַת תִּקּוּן שֶׁל אָדָם וְלַעֲזֹר לוֹ בַּתִּקּוּן, כִּי זֶה תִּקּוּנוֹ, כָּךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְלֹא תִּקּוּנִי. וְאִם נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי עוֹזֶרֶת לוֹ, אוֹ עוֹזֶרֶת לָהּ, אוֹ עוֹזֶרֶת לְמִישֶׁהוּ, אֲנִי רַק מַגְבִּילָה אוֹתָם מִבְּחִינַת הַזְּמָן וְלֹא הַתִּקּוּן.
הַזְּמָן שֶׁל כָּל אָדָם הוּא מֻגְבָּל, אַךְ הוּא לֹא יָדוּעַ, וּבְתוֹךְ הַזְּמָן עָלַי לִלְמֹד לְהַגְדִּיר מַהִי הַמִּסְגֶּרֶת שֶׁאֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה מִסְּבִיבִי. וַהֲרֵי כָּל אָדָם מְחַפֵּשׂ מִסְגֶּרֶת שֶׁבְּתוֹכָהּ יִמְצָא אֶת אָשְׁרוֹ וְאֶת רְצוֹנוֹתָיו.
תִּחוּם זֶה לְתַחֵם מֵהַיּוֹם כָּל צַעַד, כָּל תַּהֲלִיךְ, כָּל שְׁאִיפָה, כָּל מָקוֹם – הָאִם זֶה נָכוֹן וְזֶה חֵלֶק מֵחַיַּי?
וְצָרִיךְ לָקַחַת אֶת הַשִּׁנּוּיִים הַכּוֹאֲבִים בְּיוֹתֵר לְטוֹבָה, וּלְהַגִּיד שֶׁהַשִּׁנּוּי הוּא מִשְׁתַּנֶּה בְּהֶתְאֵם לַתִּחוּם וְלַמִּסְגֶּרֶת.
עַד הַיּוֹם אָמַרְתִּי: אֲנִי לֹא מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי בְּחַיַּי, מַשֶּׁהוּ בַּהִתְנַהֲלוּת שֶׁלִּי לֹא נָכוֹן, אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד, אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת תְּשׁוּבוֹת. וּמֵהַיּוֹם אֲנִי מַגְדִּירָה אֶת חַיַּי, יֵשׁ לִי מִסְגֶּרֶת, קָרָאתִי לָהּ אַחֲרָיוּת. הַתַּפְקִיד שֶׁל הָאַחֲרָיוּת הוּא לְתַחֵם מָה שֶׁטּוֹב לִי, מָה שֶׁנָּכוֹן לִי, וּמֵהַיּוֹם אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַגְדִּיר נָכוֹן מָה הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת.
וְצָרִיךְ לָתֵת בְּכָל יוֹם לְאֵלּוּ הַתַּהֲלִיכִים לְתַחֵם אֶת חַיֵּינוּ בְּצוּרָה נְכוֹנָה: זֶה שֶׁלָּהּ, זֶה שֶׁלִּי, זֶה שֶׁלָּהֶם, זֶה שֶׁלִּי. קְחִי אַחֲרָיוּת מֵהַיּוֹם עַל כָּל מָה שֶׁהָיָה וְרָחוֹק מִטּוֹב לָךְ בֶּאֱמֶת בְּתוֹכֵךְ. מֵהַיּוֹם תַּגְדִּירִי מַשְׁמָעוּת לַדְּבָרִים שֶׁהָיִית רוֹצָה. תַּגְדִּירִי בַּתְּפִיסָה שֶׁלָּךְ שֶׁל הַתִּחוּם שֶׁאַתְּ עַצְמָאִית, וּבָרֶגַע שֶׁתַּגְדִּירִי עַצְמָאוּת עַצְמִית אֶת עַצְמֵךְ, תַּתְחִילִי לְנַהֵל אֶת כָּל הַתַּהֲלִיכִים מִסְּבִיבֵךְ. אַתְּ לֹא תְּלוּיָה בְּאַף אֶחָד. גַּם אִם זֶה נִרְאֶה לָךְ שֶׁאַתְּ תְּלוּיָה בַּאֲחֵרִים, הֵם תְּלוּיִים בָּךְ, זֶה אַתְּ לֹא יוֹדַעַת. עַד הַיּוֹם אָמַרְתְּ: אֵיךְ אֲנִי אֶסְתַּדֵּר לְבַד? מָה יִקְרֶה אִם אֶהְיֶה לְבַד? אַתְּ צְרִיכָה לְהַגְדִּיר שֶׁאֵין לְבַד בְּחַיַּיִךְ, יֵשׁ לָךְ אוֹתָךְ, זֶה הַגַּן הַפְּרָטִי שֶׁלָּךְ. תַּגְדִּירִי אֶת חַיַּיִךְ מֵהַיּוֹם כְּמִפְעָל עַצְמָאִי שֶׁתַּפְקִידוֹ שֶׁל הַמִּפְעָל הוּא לְיַצֵּר הַשְׁפָּעָה. כָּל מִי שֶׁיִּקַּח מֵהַהַשְׁפָּעָה זֶה תַּפְקִידוֹ, לֹא תַּפְקִידֵךְ, הַאִם יַשְׁפִּיעַ מֵהַהַשְׁפָּעָה שֶׁלָּךְ. אַתְּ מְיַצֶּרֶת תַּהֲלִיכִים, אַתְּ לֹא כְּפוּפָה לַאֲחֵרִים. תַּגְדִּירִי אֶת עַצְמֵךְ אַחֲרָאִית עַל תִּחוּם וּמִסְגֶּרֶת בְּחַיַּיִךְ, אַךְ אַתְּ צְרִיכָה לְהַקְפִּיד עַל תִּחוּם בֵּינֵךְ וּבֵין עַצְמֵךְ.
מֵהַיּוֹם תִּתְּנִי לְעַצְמֵךְ אַרְבַּע דַּקּוֹת שֶׁל הַפְסָקָה, שֶׁל הִתְנַתְּקוּת, נִתּוּק וְהִתְחַבְּרוּת אֶל הַגַּן הַפְּרָטִי. אַרְבַּע דַּקּוֹת שֶׁעִם הַזְּמָן אַתְּ תַּגְדִּילִי לְיוֹתֵר, עַד עֶשֶׂר דַּקּוֹת.
תִּחוּם זֶה לְהַגְדִּיר מֵהַיּוֹם: אֲנִי אוֹהֶבֶת מְאוֹד אֶת עַצְמִי, וְזֶה בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת וְלֹא מִחוּצָה לָהּ.
תִּחוּם, הָיִיתִי רוֹצָה וַאֲנִי אַגִּיעַ.
הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּרוּר וְלֹא מִשְׁתַּמֵּעַ לְבִקֹּרֶת הָאֲחֵרִים.
וְתֹאמְרִי לְעַצְמֵךְ בְּכָל יוֹם: יֵשׁ לִי אַחֲרָיוּת, אֲנִי מְנַהֶלֶת מָקוֹם עַצְמִי בַּמַּאֲמִינָה בְּעַצְמִי. וְאַתְּ תְּבַקְּשִׁי זְמָן לְהַגְדִּיר וּלְתַחֵם דְּבָרִים בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת וּמִחוּץ לַמִּסְגֶּרֶת.
כַּאֲשֶׁר תִּרְאִי דְּבָרִים מִתְעַכְּבִים בְּדַרְכֵּךְ, חֲסֵרָה מִסְגֶּרֶת. וּבָרֶגַע שֶׁתַּגְדִּירִי מִסְגֶּרֶת שֶׁל תִּחוּם, הַכֹּל יֵרֵד אֶל תּוֹךְ הַמִּבְנֶה שֶׁקָּרָאת לוֹ כְּלִי.
אָז תְּסַדְּרִי מִסְגֶּרֶת, תִּחוּם, בָּאַחֲרָיוּת בַּמַּאֲמִינָה בְּעַצְמִי, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קל’