קבלה עצמית
קבלה עצמית
יצחק ישראל שמרון
קַבָּלָה עַצְמִית הִיא צֹרֶךְ קִיּוּמִי שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּתַהֲלִיךְ בְּחַיָּיו. אָז נֹאמַר: בְּלִי קַבָּלָה עַצְמִית אֵין חַיִּים שֶׁמְּחַיִּים אֶת הַחַיִּים. קַבָּלָה עַצְמִית הִיא שׁוֹנָה מִקַּבָּלָה שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת מֵאֲחֵרִים. הַשֹּׁנִי שֶׁלָּה שֶׁהִיא מַתְחִילָה מֵעַצְמִי, מֵהַמָּקוֹם שֶׁהִכַּרְתִּי, הַמְּפֻיֶּסֶת וְהַמִּתְפַּיֶּסֶת וְהַמַּשְׁפִּיעָה בְּחַיַּי. וְאִם נֵצֵא בְּכָל יוֹם לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ מַשְׁמָעוּת בְּכָל יוֹם לְמָה שֶׁקּוֹרֶה, אָז נֵדַע לוֹמַר: הֵבַנְתִּי מַהִי קַבָּלָה עַצְמִית. קַבָּלָה עַצְמִית הִיא מַפְגִּישָׁה אוֹתִי בְּעִקָּר עִם מַצָּבִים שֶׁעָלַי לִלְמֹד לְחַזֵּק אֶת בִּטְחוֹנִי הָעַצְמִי. אָז קַבָּלָה עַצְמִית מַתְחִילָה מֵהַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי, וּבָרֶגַע שֶׁאֲנִי אֶהְיֶה חֲזָקָה מוּל מָה שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת, אֲנִי אֵדַע לְקַבֵּל בְּאוֹתָה מִדָּה שֶׁאֲנִי נוֹתֶנֶת.
אֲנָשִׁים רַבִּים נִמְצָאִים בַּחֲסָרִים גְּדוֹלִים, וּבְוַדַּאי נֹאמַר שֶׁזּוֹ מְצִיאוּת שֶׁל רֻבֵּנוּ, תָּמִיד יֵשׁ חֶסֶר שֶׁחָסֵר. וּמִתּוֹךְ הַתַּהֲלִיךְ שֶׁל הַחֶסֶר סָגַרְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ אֶל קַבָּלָה עַצְמִית וּפָתַחְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ לְשִׁפּוּט עַצְמִי, נִקְרָא לוֹ בִּקֹּרֶת. וְהַבִּקֹרֶת הִיא לֹא מִתְחַשֶּׁבֶת, לֹא בַּחֹמֶר וְלֹא בַּצּוּרָה. הַחֹמֶר זֶהוּ גּוּפֵנוּ כַּמִּתְקַבֵּל בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים. אָז יֵשׁ לִמּוּד רוּחָנִי עֶלְיוֹן, זֶה לְהַפְסִיק מֵהַבִּקֹּרֶת שֶׁבֵּינִי וּבֵין עַצְמִי. אֲנִי לְעוֹלָם לֹא מְבַקֶּרֶת, לֹא חִצּוֹנִי וְלֹא פְּנִימִי, עִם מָה שֶׁקִּבַּלְתִּי הַיּוֹם. אֲנִי אוֹמֶרֶת: זוֹ מַתָּנָה. וְכֹל הַחַיִּים נִשְׁמַע בִּקֹּרֶת כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הַקַּבָּלָה הָעַצְמִית, בּוֹחֲנִים אוֹתָנוּ בַּשִּׁפּוּט שֶׁשּׁוֹפְטִים אוֹתָנוּ אֲחֵרִים. אָז הַרְבֵּה מֵהַבִּקֹּרֶת שֶׁנֶּאֱמֶרֶת זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְחַזֵּק בְּבִטְחוֹנֵנוּ הָעַצְמִי. לוּ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים יוֹתֵר בְּיַלְדּוּתֵנוּ מִלִּים מְחַזְּקוֹת, כָּךְ הָיִינוּ בּוֹנִים חוֹמָה חֲזָקָה יוֹתֵר שֶׁל קַבָּלָה עַצְמִית. מִלִּים הֵן בּוֹנוֹת וְיוֹצְרוֹת בִּטָּחוֹן עַצְמִי.
וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁקַּבָּלָה עַצְמִית מַתְחִילָה כְּשֶׁאֲנִי מִתְחַבֶּרֶת, מְקַבֶּלֶת, מַאֲמִינָה, שֶׁכָּל תַּהֲלִיךְ יֵשׁ בּוֹ הַסְתָּרָה אֶל הֶעָתִיד.
הָעוֹלָם הָרוּחָנִי בָּנוּי מִבִּנְיָנִים נְמוּכִים וּגְבוֹהִים, וְכַאֲשֶׁר נִהְיֶה בְּתַהֲלִיךְ בְּחַיֵּינוּ בְּבִנְיָן נָמוּךְ, יִהְיֶה קָשֶׁה לִרְאוֹת אֶת הַבִּנְיָן הַגָּבוֹהַּ – מָה קוֹרֶה בַּקּוֹמוֹת שֶׁל הָעִלּוּי וְהַחִבּוּר הָרוּחָנִי. עָלֵינוּ לִשְׁאֹף לְהָבִין שֶׁבְּכָל הַחַיִּים יֵשׁ יְרִידוֹת וַעֲלִיּוֹת, וּבַעֲלִיּוֹת – מֵהֶן אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת אֶל הֶעָתִיד.
אָז הַיּוֹם נֹאמַר שֶׁנַּגִּיעַ גָּבוֹהַּ מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ, נוּכַל לִרְאוֹת אֶת הֶעָתִיד. אָז מְבִינִים שֶׁהֶעָתִיד תָּלוּי בַּקַּבָּלָה שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים בַּמְּצִיאוּת אֶת עַצְמֵנוּ. וּכְכָל שֶׁנִּתְקָרֵב אֶל עַצְמֵנוּ כָּךְ נוּכַל לְהִתְקָרֵב לַאֲחֵרִים. וְתָמִיד נֹאמַר: אֲחֵרִים מְשַׁקְּפִים מְצִיאוּת שֶׁל תִּקּוּן לְתַקֵּן בַּעֲבוּרִי, אָז כָּל הִתְנַגְּדוּת שֶׁבְּתוֹכִי שֶׁמָּעֳבֶרֶת אֲלֵיכֶם, לְכָל מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת, קְשׁוּרָה בְּקַבָּלָה עַצְמִית. אָז הָאַהֲבָה קְשׁוּרָה בְּקַבָּלָה עַצְמִית, הִיא מֻשְׁפַּעַת מֵהַקַּבָּלָה הָעַצְמִית. וְרַק אָדָם רוּחָנִי יָכוֹל לוֹמַר: אֲנִי לֹא רוֹאֶה, אַךְ אֲנִי מוֹדֶה עַל הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבַּלְתִּי מָקוֹם שֶׁבּוֹ מוּאֶרֶת וּמֻחְזֶקֶת הַנְּשָׁמָה עַד סִיּוּם תִּקּוּנָהּ.
אָז מִצְאוּ לַצּוּרָה מָקוֹם, וְנִקְרָא לוֹ חֹמֶר, וְכָל תַּפְקִידֵנוּ לְהָאִיר הֲבָנָה אַחַת, לְקַבֵּל בִּשְׁבִיל לְהִשְׁתַּנּוֹת, וּלְהִשְׁתַּנּוֹת בִּשְׁבִיל הַנְּתִינָה, כִּי אִם קִבַּלְתִּי אֶת עַצְמִי אָז קַל לִי לָתֵת נְתִינָה לַאֲחֵרִים. אָז אִם נִרְאֶה אֲנָשִׁים שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לָתֵת, אָז מִיָּד נֹאמַר: הֵם צְרִיכִים לִקְרֹא אֶת זֶה הַשִּׁעוּר וֶלֶאֱהֹב אֶת עַצְמָם, כִּי מִי שֶׁאוֹהֶבֶת יוֹדַעַת לָתֵת, וּמִי שֶׁנּוֹתֶנֶת יוֹדַעַת לוֹמַר: מָה שֶׁשֶּׁלִּי הוּא שֶׁלָּכֶם וּמָה שֶׁשֶּׁלָּכֶם זֶה שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ!
אָז קְחוּ וּבְעִקָּר תַּשְׁפִּיעוּ בִּשְׁבִיל הַנְּתִינָה אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה פב'
