ערב ט’ באב תשע”א
הַרְבֵּה שָׁנִים הָלַכְתִּי בִּתְחוּשָׁה שֶׁלֶּאֱהֹב נָכוֹן זֶה דָּבָר רָחוֹק, עַד שֶׁבְּיוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא קָרָה בְּיוֹם אֶחָד, הִתְגָּרַשְׁתִּי מִכָּל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁעָשִׂיתִי בֶּעָבָר. גֵּרַשְׁתִּי אוֹתָם הַחוּצָה מִתּוֹכִי וּמִיָּד שָׁאַלְתִּי: מָה זֶה לֶאֱהֹב נָכוֹן? וְכֻלָּנוּ צְרִיכִים לֶאֱהֹב נָכוֹן, רִגְשִׁית, אֶת הַהוֹרִים, אֶת הַיְּלָדִים, אֶת הַמּוֹרֶה, אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא.
יָצָאתִי לִפְגֹּשׁ אֲנָשִׁים וְלִשְׁאֹל אוֹתָם: מָה זֶה לֶאֱהֹב נָכוֹן? וּמִיָּד פָּגַשְׁתִּי וְלֹא בְּמִקְרֶה מַכָּר שֶׁאָמַר לִי: בְּדִיּוּק קִבַּלְתִּי לְיָדַי חֵלֶק שֶׁנִּקְרָא מָה זֹאת אַהֲבָה, וְאָמַר לִי: זֶה רַק חֵלֶק א’ מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה לְהָבִין שֶׁאַהֲבָה הִיא תִּקּוּן שֶׁהִתְחִיל מֵאָדָם וְחַוָּה. חִיַּכְתִּי וְהִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי, וּפָגַשְׁתִּי אֶת חֲבֵרְתִּי מִשֶּׁכְּבַר הַיָּמִים, וְסִפְּרָה לִי שֶׁקִּבְּלָה הִיא חֵלֶק שֶׁנִּקְרָא לֵב. וְשָׁאַלְתִּי: מָה הַקֶּשֶׁר אֵלַי וְאֶל הַלֵּב? וְהֵשִׁיבָה לִי: לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַאֲמִין בָּךְ, וְעַד שֶׁתַּאֲמִינִי בָּךְ תּוּכְלִי לְהַאֲמִין בּוֹ, בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְכָךְ הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי לִשְׁאֹל עוֹבְרִים וְשָׁבִים, עַד שֶׁהִגַעְתִּי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא “הִתְעוֹרְרִי וְתַעֲשִׂי שִׁנּוּי”, בַּיּוֹם שֶׁהֶחֱלַטְתִּי שֶׁאֲנִי מְשַׁנָּה אֶת הַמְּצִיאוּת. אָז לֶאֱהֹב נָכוֹן, יָדַעְתִּי, הִתְחִיל לְהִתְקַיֵּם, מַמָּשׁ כְּמוֹ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְכָךְ זֶה הִתְחִיל:
א. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְדַבֵּר דִּבּוּר רִגְשִׁי מְדֻיָּק, בְּעִקָּר כְּשֶׁאוֹהֲבִים. וְאָסוּר שֶׁיִהְיֶה חִסָּרוֹן שֶׁאוֹהֲבִים, וּמִיָּד צָרִיךְ לְהַגִּיד: אֲנִי לֹא מַסְכִּימָה שֶׁיִּהְיֶה חִסָּרוֹן בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְרָא רֶגֶשׁ אַהֲבָה.
ב. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהִתְקַיֵּם וְלֹא רַק לְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחוֹת שֶׁל הָאֲחֵרִים.
ג. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַבִּיט וְלִרְאוֹת אֶת כָּל הַסִּמָּנִים.
ד. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַרְגִּישׁ טוֹב בַּמָּקוֹם שֶׁאֲנִי נִמְצֵאת.
ה. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְקַבֵּל אֶת עַצְמִי, וּלְהַרְגִּישׁ טוֹב עִם עַצְמִי.
ו. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לֹא לְהִפָּגַע מִכָּל מִלָּה שֶׁנֶּאֱמֶרֶת כְּמוֹ סַכִּין חַדָּה.
ז. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לִבְכּוֹת מָתַי שֶׁצָּרִיךְ, אַךְ בְּעִקָּר בִּשְׂמָחוֹת, וְלֹא בְּמִלִּים שֶׁאֵין בָּהֶן מַטָּרָה.
ח. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַעֲרִיךְ אֶת עַצְמִי וּלְהַעֲרִיךְ אֶת הָאֶבֶן הַיְּקָרָה שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכִי.
ט. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַרְגִּישׁ כֵּיצַד הַדִּבּוּר מַעֲבִיר רְגָשׁוֹת אֶל חֲלָקִים שֶׁלֹּא מְדַבְּרִים בְּתוֹךְ גּוּפִי.
י. לֶאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַאֲמִין שֶׁכָּל מִלָּה שֶׁנֶּאֱמֶרֶת הִיא אֱמֶת, לָכֵן אֱמֶת זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזֶה הַדִּבֵּר הָעֲשִׂירִי. אֲנִי ה’ אֱמֶת. אַהֲבָה שֶׁרוֹאִים גַּם אִם הִיא נִסְתֶּרֶת.
אָז מִיָּד הֵבַנְתִּי שֶׁלֶּאֱהֹב נָכוֹן זֶה לְהַפְסִיק לְפַחֵד, לְהַבִּיט בְּעַצְמִי וְלוֹמַר: בַּיּוֹם שֶׁתֹּאהֲבִי אֶת עַצְמֵךְ, אָז כָּל הָאֱמֶת תְּדַבֵּר נָכוֹן, כִּי לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי זֶה לִרְאוֹת עַד כַּמָּה טָמַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת הַמְּאִירוֹת מִתּוֹכִי. יָצָאתִי לֶאֱהֹב נָכוֹן, מִמָּקוֹם שֶׁל רֶגֶשׁ, וְאָמַרְתִּי: לֶאֱהֹב זֶה לְהַבִּיעַ, לְהַבִּיעַ זֶה לְהַאֲמִין, לְהַאֲמִין זֶה לִרְאוֹת, לִרְאוֹת אֶת הַלֵּב שֶׁמְּדַבֵּר וְאוֹמֵר: לְהַאֲמִין בְּךָ, וְרַק בְּךָ, אָמֵן וְאָמֵן.
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קצו’